הגזים הדליקים השכיחים ביותר (ע''פ מדד LEL-( Lower Explosive Limit הם חמצן, מימן גופרתי, פחמן חד-חמצני ומימן גופרתי. החיישנים מתוכנתים לזיהוי גז ספציפי, כלומר חיישן לזיהוי מימן גופרתי יזהה רק מימן גופרתי. על כן, בעת השימוש במכשירים, חשוב להבין שישנו חיישן ייעודי לכל סוג גז.
המכשירים הנפוצים הינם בעלי חיישנים ייעודים לארבעת הגזים המצוינים מקודם. אך בחלק מהמכשירים החיישנים לא יכולים לזהות את כל סוגי הגזים הנמצאים באוויר.
החיישנים שיש בגלאי גז ניידים אפקטיביים מאוד בזיהוי הגזים אותם הם תוכנתו לזהות ולכמת.
מכשול מרכזי, עם זאת, היא שהעובדים הבאים במגע עם המכשירים, בחלק מהמקרים לא מכירים את הליקויים הקיימים ומתפעלים את החיישנים בצורה שהערכים שהם מראים אינם נכונים. למרבה המזל, ההתפתחויות האחרונות בתחום מאפשרים פיתוחי מכשירים בעלי מספר חיישנים גבוה בהרבה ממה שהיה מקובל.
לעיתים, החיישן לא מצליח לבודד את הקריאה לגז הספציפי בלבד אלא מחשב גם את הימצאותם של גזים אחרים ובכך מציג ערך גבוה מהערך הנתון האמיתי. עם זאת, עובדה זו לא מהווה כשל בטיחותי ממשי, מאחר ובמקרה הגרוע ביותר האנשים יוצאים מהמקום הנגוע בשלב מוקדם יותר ובכך יוצרים מרווח ביטחון.
לא קיים חיישן שמסוגל לקרוא באופן מדוייק את כל היישומים. החיישנים הרגישים לחמצן, פחמן חד-חמצני ומימן גופרתי המצויים במספר הרב ביותר של המכשירים מרובי-המכשירים מספקים פתרון הולם למרבית הצרכים בתעשייה, אך כפי שצויין במקרים רבים לא מצליחים לזהות כמו שצריך חומרים מסוכנים פוטנציאליים שאינם ארבעת החומרים הבסיסיים. הדרך בה ניתן למזער נזקים בצורה האפקטיבית ביותר היא יצירת סביבת עבודה המבינה את המכשירים שמטרתם גילוי, זיהוי ומדידת גזים, את דרך הניטור שלהם ואת מגבלותיהם.