אקולוגיה ואידאולוגיה

ארגוני הירוקים, שמנהלים מאבקים מתוקשרים ויעילים בנושאים מסוימים, אינם פוצים פה כאשר מדובר בפגיעה אקולוגית מעבר לקו הירוק
כאשר הירוקים רוצים, הם יודעים לנהל מאבק קולני, מתוקשר, משופע באמצעים, וגם יעיל. הדוגמה האחרונה היא מאבקם נגד כלובי הדגים במפרץ אילת. פעילותם למען שמירת ערכי טבע נדירים מול רצון ההתעשרות של מספר קיבוצים ראויה לאהדה ולהערכה. אבל, דווקא על רקע זה, שתיקתם בנושאים שיש להם השלכות אקולוגיות על לב הארץ ועל רוב תושביה, אומרת דרשני. דוגמאות:
בימים אלה מורחב כביש ת"א-ירושלים (כביש 1) באזור שער הגיא, תוך פגיעה בצמחייה סביבו ומחיקת אופיו כגיא בין הרים בואכה ירושלים. רק קול ענות חלושה נשמע בעניין זה מצד ארגוני הירוקים, ובעקבותיו שתיקה והשלמה, למרות שהפתרון קיים בהישג-יד: הפיכת כביש מודיעין-ירושלים (כביש 45/443) לכביש הראשי לבירת ישראל. כביש זה הוא המעלה הטבעי והנוח מבחינה טופוגרפית, תחבורתית ובטיחותית, ועולה מכל הבחינות על כביש 1. בשל כך שימש כביש זה כמעלה ההיסטורי לירושלים בימי יהושע בן-נון, החשמונאים, הרומאים, הצלבנים ועוד. רק במדינת ישראל, הנוטה להתכווץ שוב ולהפוך את דרך המלך בין שתי עריה הראשיות לדרך מפותלת בתוך פרוזדור, יש נכונות לוותר על הדרך הטובה יותר, ואשר פגיעתה בנוף קטנה יותר. אבל כאן, האקולוגיה נסוגה מפני האידאולוגיה, והירוק פינה את מקומו למגבלות "הקו הירוק".
תהליך דומה מתרחש סביב סלילת מסילת הרכבת לירושלים. שוב, מסיבות פוליטיות, החלופות הנשקלות הן אלה שבתוך פרוזדור ירושלים, דבר המחייב גם פגיעה רבה בנוף וגם השקעות עתק במנהרות, במקום שימוש במעלה בית חורון ההיסטורי, בעל השיפועים המתונים והנוחים. והירוקים, הם נאלמים ונעלמים. ללא המגבלות הפוליטיות ניתן היה להשלים את הרכבת לירושלים מהר יותר ובזול יותר, לקצר את משך הנסיעה, ולמזער את הפגיעה הנופית.
דוגמה אחרת: פה ושם נשמעים קולות נגד התפשטותה של ירושלים מערבה, והתראה מפני הפגיעה הצפויה ביער ירושלים, או בעמק הארזים. ושוב מוצנע הפתרון הזמין, שפגיעתו האקולוגית מזערית: בינוי ירושלים עם הפנים מזרחה, לעבר מעלה אדומים, במקום פגיעה בריאות הירוקות שממערב לעיר. רצף אורבני בין מעלה אדומים לבין ירושלים איננו מקובל פוליטית על מיעוט שולי בישראל, אבל מבחינה אקולוגית הוא יכול דווקא להציל את הירוק שממערב לבירה. מדוע שותקים הירוקים?
לאחרונה, במסגרת פסטיבל הגידור לאורך "הקו הירוק", לא נשמע כל קול המתריע מפני הפגיעה הסביבתית שיפגע הפיל הלבן של הגדר בשוליים הירוקים-המזרחיים של ישראל הקטנה. כשהמגדרים רועמים, המוזות הירוקות שותקות. ועוד לא נאמר דבר על סכנת היסחפותם של מוקשים לשפלת החוף צפופת-האוכלוסין, אם חלילה אלה ייזרעו במורדות הרי יהודה ושומרון כ"מרכיבי ביטחון" המוסיפים סכנות.
למען הגילוי הנאות, הח"מ אינו מקדש את "הקו הירוק", ומתייחס אליו כקו מקרי, חסר משמעות גיאוגרפית/היסטורית/דמוגרפית/כלכלית או אחרת, קו שבסך הכל ייצג את גבולות הכוח של הצבאות שנלחמו במלחמת הקוממיות של ישראל, ואשר החזיק מעמד 19 שנים בלבד, כמחצית האחוז מתולדות עם ישראל. תמוה שארגוני הירוקים מייחסים חשיבות לקו זה, אלא אם כן שיקוליהם הפוליטיים מאפילים על שיקוליהם התכנוניים והאקולוגיים.
 
 
ד"ר רון בריימן
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-20
 פורסם ב-ynet